<h1>ספר השותפות והעיסקא לרבינו שמואל הכהן ריש מתיבתא</h1>
<h2>דף צג.</h2>
והדרך הי"ב השותפות בין שתי נפשות מישראל לגבי הממון. ואנו עכשו נאריך בתכונות השותפות הזאת ובהזכרת דיניה לפי שאליהם התכונו בחבור ספרנו זה ואל כיוצא בהם ועל כן לא הארכנו בדברים על זולתה. אנו אומרים, השותפות הקשורה בממון נעשית על מנת שלכל אחד מהשותפים תהא רשות לעשות כראות עיניו בכל מה שיהיה לתועלת להם ממה שקשור במסחרם וזה כמו (ב)שליח, שהרשות בידו לעשות כראות עיניו, במקום שולחו, בכל מה שמסר לו שליחות בו. והראיה מה שאמרו קדמוננו על השליח [ב"ק ע' ע"א] אמ' אביי אין כת[יב ביה] למחצה לשליש ולרביע מיגו דמש[תאעי דינא] כפלגא משתאעי דינא בכולא א[מ'] א[מימר אי] תפיס לא מפקינן מיניה רב אשי אמ' [מפקינן] מיניה כיון דכתב' ליה כל דמתעני מן דינא ש[ליח] שויא ותפסיה ולא כלום הוא ואיכא דא[מרי] שותפא שויה למאי נפקא מיניה לפלגא. אבל תכונות השותפות הזאת הרי הן ... כדלהלן, כל אחד מוציא ממון ידוע, שוה בין שניהם או שונה, על מנת שיקחו וימכרו ב[כל מיני] מסחר או במין אחד של מסחר ולא בזולתו. ומתנים [על הריוח בי]ניהם לפי כמות ממון כל אחד מה[ם תנאי] שונה ושתהא רשותם לעשות כראות עיניהם ... מצטמצמת במין אחד של מסחר, להוציא זולתו, [או שתהא] לאחד מהם רשות שמוש מיוחד לו, להוציא [את שותפו] ... להם מה ש... [ואש ל]התחלקות (מיני) השותפות לפי החלוקה שהזכרנוה, הרי זה לא יהיה מחוץ לג' דרכים, או שיוציא האחד מהם (סכום) שוה למה שהוציא שותפו או שיוציא ממון מרובה מממון שותפו או פחות ממנו. ואמרו קדמונינו [כתובות צ"ג ע"א] על [דין] הבדל (בסכומי הממון) אמ' שמואל שנים שהטילו [לכיס זה] מנה וזה מאתים השכר לאמצע ... [ומה שנאמר על רש]ותם להתנות ב... שיקחו וימכרו שניהם בכל מיני מסחר או במין מיוחד הרי זה מה שאמרו [שבת מ"ה ע"א] [ואם התנה ה]כל לפי תנאו. אבל זה לא יתכן אלא [במצבים] מיוחדים שאין כאן המקום להזכירם. [ומה ש]נאמר על רשותם להתנות שהריוח [יהיה] לפי כמות ממונו של כל אחד מאמר קדמונינו [קדושין י"ט ע"ב] ר' יהודה [אומר בדבר מהם, אם היה הבדל ביניהם, הרי זה שבממון] שבממון תנאו קיים. והראיה [על רש]ותם להתנות, שתהא רשותם לעשות כראות עיניהם ב[מסחר] מצטמצמת באותו מסחר, להוציא זולתו, [או שיהא] לאחד מהם שימוש מיוחד לו, להוציא שותפו, הרי היא מאמר קדמונינו [תוספתא ב"מ פ"ד מי"ג] המושיב את חבירו בחנות למחצית [שכר אם] היה אומן לא יעסוק באומנותו ואם [היה שותף] עמו בחנות מותר. המושיב את .0.....
<h2>דף צד.</h2>
והדרך החמישי הוא שהבעל דין שנשבע להשותף דראשון אמנם פוטר א"ע מן השותף השני על ידי שבועתו לראשון אם לא הביא השותף השני ראיה שהבע"ד שנשבע איננו מי ששבועתו נאמנת אבל אם הביא עליו ראיה שהיה חשוד על השבועה בזמן השבעו לשותף הראשון איננו פוטר א"ע על ידה מן השותף השני, והשותף השני יש לו הזכות ליטול ממנו מה שהוא טוען כנגדו מן הממון לעצמו בשבועתו אם לא היה הוא ג"כ חשוד על השבועה. וראיה על זה מדבריהם [שבועות מ"ד ע"א] ושכנגדו חשוד על השבועה כאיזה צד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא. היה אחד מהם משחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריח יונים וסוחר שביעית שכנגדו נשבע ונוטל. היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר יחלוקו. ומה שמורה על אמתת מה שהקדמנוהו מן חמשת הדרכים האלה שהזכרנום הם דברי קדמונינו [כתובות צ"ד ע"א] אמ' רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד וקדים חד מיניהו תבעיה, לא מצי אידך הדר תבע ליה אי לא שליחותיה עבד. איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חיסדא ורבה בר רב הונא שילוהו כי האיי גונא מאי אמר להו מתניתין היא הראשונה נשבעת לשניה ושניה [לשלישית ושלישית] לרביעית ואילו ראשונה לרביעית לא קא תאני מא טעמא לאו משום דשליחותיה עבד במי דאמי התם שבועה לאחד שבועה למאה הכא מצי אמר ליה אי הואי אנא הוה טעיננא טפי. ולא אמרן אילא דליתיה במאתא אבל הוה איתיה במאתא איבעיא ליה למתא. והדרך השניה היא שכשנזדמנה שבועת הבעל דין לשותף הראשון בדרכים מיוחדים איננו פוטר א"ע על ידה מן תביעתו של השותף השני. ואלה הדרכים הם הפך חמשת הדרכים הראשונים וזה שטענת השותף השני איננה טענת השותף הראשון מפני שהוא תובע ממנו זולת מה שתבע ממנו שותפו או שיהיה לו סימן ברור בטענתו שהיה נעדר מן המקום שתבעו בו שותפו בעת תביעתו או שהיה נמצא בו באותו הזמן אבל אחר לבוא מפני מניעה גלויה או שהיו לו עדים שחייב לו הבע"ד ממון או שמודה במה שחייב לו ממון או שיביא השותף השני ראיה על בעל דינו שנשבע לשותפו שהיה בזמן השבעו לשותפו חשוד על השבועה, הנה, תהיה תביעת השותף השני באיזה דרך מן הדרכים האלה שתהיה, הבע"ד הנשבע לשותף הראשון איננו פוטר א"ע ע"י שבועתו אליו, וכבר הבאנו ראיה על זה במה שקדם מדברינו. ואם תבע איש מאחד השותפים מחיר איזו סחורה וטען שמכרה לו לשותפות והשותף כופר בזה ואומר לא קניתי ממנו כלום ואין לו עדים כנגדו על זה אז על הבע"ד להשביע כל אחד מן השותפים על טענותו זאת. אבל הענינים שהוא משביע עליהם כל אחד מהם שונים הם, והוא שאם טען שעשה את המקח וממכר עם אחד מהם מבלי השני אז מי שטען (הטוען) כנגדו שעמו לבדו עשה המו"מ ישבע בהחלט שלא קנה ממנו כלום ואין לו בידו ולא כנגדו מה שטען עליו ואפילו כל שהוא, והשני ישבע שלא ידע שהיתה לו כנגדו איזו תביעה ואפילו כל שהיא כלל. ואמנם חייב מי שטען (הטוען) כנגדו שרק עמו לבדו עשה המו"מ להשבע בהחלט מפני שטען כנגדו מעשה שעשה בעצמו והשני נשבע על ידיעתו מפני שטען כנגדו מעשה שעשה אחר ואנחנו נביא כיוצא בו בספר השבועות בעזרת השם. אח"כ נאמר שאין זה הטלת שבועה על דבר טענה אחת מפני שטענתו כנגד כל אחד מהם שונה היא מטענתו כנגד האחר וכל אחד מהם הוא בעל דין בפני עצמו וזה כאיש שתבע משני אנשים איזו תביעה שהרשות לו להשביע כל אחד מהם על תביעתו. ואם טען הטוען ששניהם יחדו עשו המו"מ הרשות לו להשביע שניהם יחדו בהחלט מפני שכל אחד מהם נשבע על מעשה שעשה בעצמו לא על מעשה שעשה אחר, והשבועה בכל הטענות השייכות אל השתופים ממה ששייך אל השותפות נוהגת על (הדרך) שהקדמנו. אבל השבועות המוטלות על אחד מן השותפים לבדו מבלי שותפיו (האחרים) הן השבועות הבאות על הטענות שאין להן שייכות עם השתפות וזה כחוב המיוחד לו לבדו וכיוצא בו.
<h2>דף צח.</h2>
השער הארבעה עשר העוסק בענין חלוקת ממון השותפות בין השותפים. ונאמר שחלוקת (הממון) בין שניהם תהיה בשני אופנים. האופן הראשון הוא הגבלת התביעות והוא מה שאפשר בו החלוקה לחלקים וזה כגון דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין שהיה בין השותפים אז יטול כל אחד מהם בחלוקה שעור מה שהיה בידו לפני החלוקה ואין רשות לכל אחד משניהם שיחלק לעצמו מבלי שותפו ואם הסכימו שניהם להביא עדים המעידים על שניהם שחלקו יכולים לעשות זאת מדבריהם, [ב"מ ל"א ע"ב] איסור ורב ספרא עבדו עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג זוזי בלא דעתא דאיסור אתא לקמיה דרבא אמר ליה זיל איתי לי תלתה דפלגת קמיהו [אי נמי תרי] מיגו תלתה אמר ליה מנא לך הא דתנן ואם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין אמר ליה מי דאמי התם אפוקי ממונא למר ומיתן ליה למר הכא דידי שקלי [גלוי] מילתא בעלמא הוא ובתרי נמי סגיא. תדע דהא אלמנה מוכרת שלא בבית דין אמר ליה ולאו איתמר עלה אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן נהי דאינה צריכה בית דין מומחין אבל צריכה בית דין הדיוטות קשיא דרב נחמן אדרב נחמן (נהי דאינה צריכה) התם אמ' רב נחמן הילכתא כשמואל דאמ' שנים שדנו דיניהם דין והכא אמ' רב נחמן בענן שלושה כי קאמ' רב נחמן הכא בענן שלושה לשומא קאמ'. אכל בממון, הרשות לאחד משניהם לחלקו ואם המטבעות שוות אז יטול חלקח ויניח לשותפו חלקו, ואם המטבעות אינן שוות אין רשות לאחד מהם לחלקו (ר"ל הממון) אלא בהסכמת האחר או בהסכמת מי שממלא מקומו בזה, מדבריהם [ב"מ ס"ט ע"ב], אמ' רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דאמי והני מילי טאבי וטאבי תקלי ותקלי אבל טאבי ותקלי לא. ואם היתה סחורת השותפות בלתי שוה והיה בה טוב ורע כגון יין וזיתים וכיוצא בהם אין רשות לאחד מהם לחלקה אלא בהסכמת שותפו או בהסכמת מי שממלא מקומו בזה, מדבריהם [ב"מ ס"ט ע"א], הנך תרי כותאיי דעבדו עיסקא בהדי הדדי אזל חד מיניהו פליג זוזי בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה הכי אמ' רב נחמן זוזי כמן דפליגי דאמי לשנה אזל פלג חמרא בלא דעתא דחבריה אמר ליה מאן פלג לך אמ' קא חזינא דכל עילואי דידי קא האוי מר. אמ' רב פפא כגון האיי ודאי צריך לאודועיה. אמר ליה זוזי מי שקל טאבי ושבק לך תקלי אמר ליה לא, אמר ליה חמרא כולי על[מא] ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים. והאופן השני מאופני החלוקה הוא מה שתהיה בו החלוקה ע"י שומא כגון צאן הנמצאות בין נכסי השותפים אם היו שוות בשומא אסור לחלקן בשוה אלא ע"י שומא ואין אדם רשאי לשום לעצמו, מדבריהם [כתובות צ"ח ע"א], ההוא גברא דאפקידו גבי' כסותא דיתמי שאמה לנפשיה בארבע מאה זוזי לסוף אייקר וקם בשית מאה זוזי אתא לקמיה דרב אמי אמר ליה מן שם לך. ואם הסכימו שניהם על החלוקה ונתישבה דעתם עליה אינם צריכים בזה לעדים, מדבריהם [קדושין ס"ח ע"ב], מר זוטרא ורב אחא סאבא בניה דרב מארי בר איסור פלגי נכסי בהדי הדדי ולא הוו שהדי ביניהו אתו לקמיה דרב אשי אמרו ליה על פי שני עדים אמ' רחמנ' כי היכי דלא ניהדרה בהו ואנן לא הדרינן כן או דילמא לא קימא מילתא אלא בשהדי אמר ליה לא איברו שהדי אלא לשקארי. ועם החלוקה מוטל עליהם לעשות חשבון ביניהם אם אחד מהם תובע בזה, וכבר אמרנו שכל אחד מהם הוא כאפוטרופוס לחברו, וכבר אמרו הקדמונים בדבר החיוב של האפוטרופסים לתת חשבון וצריכין אפיטרופים לחשב עמהם באחרונה [גיטין נ"ב ע"א]. ואם עשו חשבון ונפלה שגיאה בחשבונם צריכים לחזור בו אע"פ שכבר חלקו בקנין, מדבריהם [גיטין י"ד ע"א], הנהו גינאיי דעב[דו] חושבאנא בהדי הדדי פש להו חמש אסתירי [זוזי] גבי חד מיניהו אמרי ליה חבריה הבינהו גיליה למארי ארעא באנפי מארי ארעא וקנו מיניה אזל הוא עבר חושבאנא בין דיליה לנפשיה ולא פיש להו גביה מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי איעביד לך חדא דאמ' רב הונא אמ' רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קני מינך. אמר ליה רבא אטו האיי מי קא הדר ביה מיכא הוא דלא איכא גביה קא אמ', אמר ליה אם כן הוה קנין בטעות וכל קנין בטעות חוזר.
